יגודייב רינה נ' שומרה חברה לבטוח בע"מ

פסק דין

כללי

בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"). התובעת, ילידת 1951, נפגעה בתאונת דרכים ביום 17.6.03 כנהגת ברכב. אין מחלוקת על חבות הנתבעת, מבטחת השימוש ברכב בו נהגה התובעת, לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה בתאונה. המחלוקת היא באשר לגובה הנזק. בתיק נשמעו ראיות.

הנכות הרפואית

לתובעת נגרמה בתאונה חבלה בבית החזה משמאל עם שבר בשלוש צלעות וחבלות במרפק השמאלי ובברך השמאלית. היא אושפזה שלושה ימים להשגחה במחלקה הכירורגית בבית החולים וולפסון. לאחר מכן התלוננה בפני רופאי קופת החולים על כאבים בצוואר, בראש ובבית החזה משמאל. היא אובחנה כסובלת מצליפת שוט ועברה טיפולי פיסיותרפיה לצוואר. היא נבדקה גם על ידי רופא א.א.ג. שהפנה אותה לייעוץ נוירולוגי וכן פנתה לטיפול פסיכיאטרי.

לצורך הערכת נכותה הרפואית של התובעת עקב התאונה מונו מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתחומי האורטופדיה והפסיכיאטריה.

פרופ' תום הלל מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי. התובעת התלוננה בפני המומחה על כאבים בכל הצד השמאלי של הגוף, גב תחתון, צוואר, רגליים, שכם ויד שמאל. עוד התלוננה על הפרעות שינה, כאבי ראש וסחרחורת. פרופ' הלל ציין במסגרת חוות דעתו מיום 6.2.05 כי בבדיקה הקלינית לא נמצאה הפרעה במפרקי הגפה השמאלית העליונה והתובעת אינה סובלת מנכות בהתייחס לתלונות אלו. לעניין תלונות התובעת בדבר כאבי גב תחתון, כאבי ראש וסחרחורות ציין פרופ' הלל כי בהתאם לתיעוד הרפואי התובעת סבלה גם קודם לתאונה הנדונה מהפרעות בתחומים אלו ולא נותרה לה נכות כתוצאה מהתאונה בהקשר לתלונות אלו. פרופ' הלל ציין כי נמצאה הגבלה קלה בתנועות הצוואר והוא מעריך כי התובעת נחבלה בצווארה במנגנון של צליפת שוט. לאור כך, קבע, נכותה הרפואית של התובעת עקב התאונה עומדת על 10% בהתאם לסעיף 37(5) א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). פרופ' הלל לא נחקר על חוות דעתו.

ד"ר דניאל גרופר מונה כמומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי. התובעת התלוננה בפני המומחה כי מאז התאונה היא סובלת מהפרעות בשינה, הפרעות במצב הרוח, סף גירוי ותסכול נמוכים, רגישות לרעש, תגובות חרדה, שחזורים של התאונה, ירידה בליבידו וכאבי ראש אשר מלווים בסחרחורות. ד"ר גרופר ציין במסגרת חוות דעתו מיום 26.1.08 כי ברקע ידוע על הפרעה דכאונית אצל אחד מדודיה של התובעת, על שתיינות ואלימות אצל אביה ועל הרטבת לילה ממנה סבלה עד גיל מבוגר. אמה נפטרה מארוע מוחי כשהייתה כבת 23 שנים. אביה, אליו הייתה קשורה מאד, נפטר מסרטן בגיל 82 שנים, כחודש וחצי לאחר התאונה נשוא התובענה. התובעת למדה שמונה שנים בארץ הולדתה, טג'קיסטן, והפסיקה את לימודיה עקב בעיות כלכליות. מאז הפסקת לימודיה עבדה במספרה של האם, תחילה כעזרה לאם ולאחר מכן לבדה, עד לעלייתה ארצה בשנת 1993 בהיותה כבת 42 שנים. העלייה לארץ הייתה קשה ומלווה בקשיים כלכליים ואחרים. היא עבדה במשק בית ולאחר מכן כעובדת ניקיון בבית החולים וולפסון עד התאונה נשוא התובענה. היא מתגוררת בגפה כי ילדיה מתגוררים בארה"ב. בעלה, שהיה מבוגר ממנה בכ- 17 שנים, נפטר מספר ימים לפני בדיקתה אצל ד"ר גרופר מסרטן הריאות שהתגלה אצלו מספר חודשים לפני כן והתפתח במהירות. הוא נקבר בארה"ב לפי בקשתו והתובעת לא נסעה ללוויה כי לא חשה בטוב. מעברה הנפשי צוין כי בשנת 2000 עת הייתה בארה"ב נפגעה בתאונת דרכים ונפגעה בברכה. לאחר התאונה טופלה טיפול תרופתי בתרופות נוגדות חרדה ובטיפול נוירולוגי. קיימים רישומים בתיקה הרפואי לפני התאונה על הפרעות חרדה ושימוש בתרופות נוגדות חרדה שונות. כשמונה חודשים לאחר התאונה נשוא התובענה פנתה התובעת לטיפול פסיכיאטרי בקופת החולים והמשיכה בטיפול עד מועד מתן חוות דעתו של ד"ר גרופר. במהלך הטיפול תוארו תלונות על מצב רוח ירוד עם נטייה לבכי והסתגרות, הפרעות בשינה עם סיוטים, לחץ ומתח נפשי עם כאבי ראש, עייפות יתר, עצבנות, פחדים מנסיעה וחציית כביש וירידה בשמחת החיים. היא אובחנה כסובלת מהפרעה פוסט – טראומטית והומלץ על טיפול תרופתי בתרופות הרגעה ונוגדי דיכאון. למרות הטיפול התרופתי מתואר אפקט דיכאוני – רגזני עם רגישות יתר ונטיה לבכי. בשלב מסויים חלה החמרה במצב עקב גילוי מחלת הסרטן אצל בעלה ותאונת דרכים שעבר אחד מבניה. ד"ר גרופר ציין כי התרשם מאפקט לבילי עם נטייה לבכי, גוון מתוח, דיספורי וחרדתי ללא מחשבות אבדן פעילות. הוא קבע כי התובעת סובלת מתסמונת נפשית משולבת המורכבת מתגובה הסתגלותית עם מרכיבים פוסט טראומטיים המהווה החמרה של מצב קודם ועם החמרה לאחרונה עקב התאלמנותה. הוא העמיד את נכותה הצמיתה על 15% לפי סעיף 34 ב- ג לתוספת לתקנות, כאשר מחצית הנכות, 7.5%, שייכת לתאונה.

ד"ר גרופר נחקר על חוות דעתו. בחקירתו ציין כי אמנם החרדות מהן סובלת התובעת אינן ממוקדות רק בתאונות דרכים אך בתאונות מסוג זה עם תגובות נפשיות יש ירידה בבטחון העצמי וזה יכול להתבטא גם בחרדות לא ממוקדות על תאונות דרכים (עמ' 2 שורות 19-23). גם אם התאונה אינה יכולה להיחשב כארוע מסכן חיים, עדיין, יש לבחון את ההיבט הסובייקטיבי ולא האובייקטיבי על מנת לאבחן הפרעה פוסט – טראטמטית (עמ' 3 שורות 5-7). ד"ר גרופר נשאל מדוע התובעת נבדקה על ידו ארבעה ימים לאחר פטירת בעלה ואם לא ראוי היה לדחות את הבדיקה. הוא השיב כי כאשר בדק אותה לא ידע כי בעלה נפטר. לאחר מכן סבר כי "לאור הזמן שעבר מהתאונה והתיאורים המפורטים של הרופאים שראו אותה, חשבתי שאפשר לראות בכל זאת את המהלך של הדברים ולא להשהות את הדברים...השוויתי את הנתונים שאני ראיתי בזמן הבדיקה לנתונים שתוארו על ידי המטפלים והתייחסתי לזה. לא התייחסתי לבכי ולמצב רוח בזמן הבדיקה כאלמנט כללי ומתמשך. בכל זאת היה מצויין גם בעבר ועשיתי איזשהו שיקול" (עמ' 4 שורות 1-19). ד"ר גרופר הופנה לדיון של ועדה רפואית מחוזית מיום 29.3.04, לאחר התאונה נשוא התובענה, בעניינה של התובעת, בה היה חבר. במסגרת ועדה זו נקבע כי התובעת סובלת מתגובה הסתגלותית עם מרכיבים פוסט טראומטיים חלקיים וכי יש סיבה רפואית מספקת להפסקת עבודתה בשירות המדינה. נקבע כי דרגת נכותה הפסיכיאטרית לצרכי גמלאות עומדת על 10% לפי סעיף 34(ב). ד"ר גרופר נשאל אם קביעה זו, של 10%, אינה מדויקת יותר מקביעתו במסגרת חוות דעתו בתיק זה, שהרי אז הקביעה ניתנה לפני מות הבעל ולפני תאונת הדרכים שעבר בנה. ד"ר גרופר השיב כי הדבר אינו כך: "תנאי הבדיקה של ועדה רפואית הם פחות טובים מתנאי בדיקה של תיק כמו שאני בודק במסגרת של מינוי של בית משפט. קודם כל, יש לנו הרבה פחות מסמכים ויש מכתב לרוב יש מכתב בודד או כמה מכתבים כמו שפה למשל יש מכתב אחד של ד"ר לריסה...מסגרת הזמן שניתנת לבדיקה היא הרבה יותר קצרה...החומר הוא הרבה יותר קטן ואני בטח שלא מקדיש את הזמן להערכה כזו כמו זמן להערכה של תיק של בית משפט...המעמד שאני נותן להערכה של הנכות אי אפשר להשוות בכלל, גם המשמעות של הנכות היא הרבה יותר קטנה...זה אחוזים שניתנים לצורך קצבת פנסיה...המשמעות של הועדות של משרד הבריאות הם יותר ועדות לקבוע אם היא תמשיך לעבוד לא תמשיך לעבוד. ה- 10% נותנים לה עוד אחוז אחד לפנסיה בעצם, זה משהו, כמו, מוסיף לה עוד איזה 50 שקל לפנסיה זה כל המשמעות של ועדה כזו. אז ברור שהמשקל שנותנים לבדיקה ולהערכה היא לא אותו משקל כמו בתיק כמו זה. בכל מקרה אם הערכתי אותה באותו זמן עם אותם נתונים ב- 10% והערכתי אותה אחרי שבעלה נפטר והיו עוד ארועים כל מיני ב – 15%, אז עדיין אני נשאר פחות או יותר באותם משקלים. כיוון שפה נוספו לה בכל זאת עוד נתונים סביבתיים" (עמ' 8-9). ד"ר גרופר נשאל על יכולת התפקוד של התובעת וציין כי ""מבחינת תפקודי הבית היא יכולה לתפקד...מבחינת התפקוד מחוץ לבית היא פחות עצמאית ממה שהיא הייתה פעם כי יש רמת חרדה הרבה יותר גבוהה, כך שיש לה בטחון עצמי נמוך יותר ולפחות ממה שהיא תארה לי את הדברים היא זקוקה, נזקקת ללווי וכל מיני אנשים וכל מיני פעילויות" (עמ' 10 שורות 21 ואילך). לשאלה אם התובעת יכולה לעבוד מחוץ לביתה השיב: "תלוי באיזה תנאים...אם היא עובדת במשק בית אצל אנשים שיש לה קשר טוב אתם והיא מרגישה בטוחה אתם, מבחינתי זה אפשרי...הבעיה שלה זה הבעיה של החרדה ולא בעיה אחרת. ומאד יתכן שבנאדם מוצא איזושהי משפחה חמה ותומכת ומרגיש אפילו יותר טוב אצלם בבית מאשר אצלו בבית, מהבחינה הזו כן היא יכולה לעבוד. השאלה איך זה מתקיים" (עמ' 12 שורות 7-14). לעניין טיפולים רפואיים להם נזקקת התובעת ציין כי "אני חושב שהטיפול שהיא מקבלת אצל הרופאה בקופת החולים מספקים אותה, אני לא חושב שהיא צריכה טיפולים מעבר לזה. היא צריכה גישה תמיכתית וזה היא מקבלת" (עמ' 14 שורות 10-12). הוא הוסיף וציין כי בנקודת הזמן של האבל על בעלה סבלה מנכות זמנית אשר הגיעה עד 20% (עמ' 14 שורות 14-19).

התובעת טוענת בסיכומיה כי לפני התאונה לא פנתה מעולם לטיפול פסיכיאטרי ועבדה כרגיל ללא כל מגבלות. נטען כי לולא התאונה, קרוב לודאי שלא הייתה נגרמת לה נכות נפשית בעקבות פטירת בעלה ויש לראות את התאונה נשוא התובענה כגורם העיקרי לנכותה בתחום הנפשי.

הנתבעת טוענת בסיכומיה, לעניין התחום האורטופדי, כי פגיעתה האורטופדית בתאונה היא פגיעה מזערית, לעומת מגבלותיה הרבות שאינן קשורות לתאונה ומגבילות אותה באופן משמעותי, כמו פגיעתה בברך שמאל וכאבים בגב התחתון. לעניין התחום הפסיכיאטרי, טוענת הנתבעת, כי, כפי שעולה מחוות דעתו של ד" גרופר, התובעת עברה ארועים טראומטיים רבים בחייה ויש לה רקע משפחתי אשר יש בהם כדי להשפיע על מצבה הנפשי ללא קשר לתאונה נשוא התובענה. נטען כי בדיקת התובעת על ידי ד"ר גרופר נערכה ארבעה ימים בלבד לאחר ששכלה את בעלה וברור שמדובר היה במצב חריג וטראומטי אשר השפיע על מצבה הנפשי של התובעת ביום הבדיקה. נטען כי לא ניתן היה לנטרל את מצבה הנפשי בעקבות פטירת בעלה ולא ניתן היה לבצע בדיקה אובייקטיבית. עוד נטען כי ד"ר גרופר בדק את התובעת במסגרת ועדה רפואית של משרד הבריאות, טרם מות בעלה, וקבע לה 10% נכות בלבד. לכן, נטען, יש לקבוע כי נכותה הכוללת של התובעת בתחום הנפשי עומדת על 10%, בנטרול השפעת מות בעלה, וחלקה של התאונה בנכות זו עומד על מחצית, דהיינו 5%.

לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים מסקנתי היא כי אין מדובר בענייננו בנסיבות חריגות בהן יש לסטות מקביעות המומחים הרפואיים שמונו על ידי בית המשפט. פרופ' הלל לא נחקר על חוות דעתו, חוות דעתו מנומקת, ברורה ומבוססת על כל התיעוד הרלוונטי, לרבות תיעוד הנוגע לעברה של התובעת. על פי חוות דעת זו הנכות האורטופדית שנותרה לתובעת עקב התאונה עומדת על 10%. בהתייחס לתחום הפסיכיאטרי, ד"ר גרופר התייחס אף הוא למלוא התיעוד הרלוונטי, לרבות כלל הארועים הטראומטיים אליהם מפנה הנתבעת ולרבות הרקע של התובעת. על בסיס מומחיותו המקצועית וכלל הנתונים קבע כי רק מחצית מהנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטרי ממנה סובלת התובעת שייכת לתאונה. ד"ר גרופר הסביר כי אמנם בדיקתו נערכה רק מספר ימים לאחר פטירת בעלה של התובעת, אך הוא שקלל מרכיב זה בקביעת נכותה הכוללת, מתוך הנחה שנכותה באותה תקופה הייתה גבוהה יותר באופן זמני, וידע לבודד השפעה זו לעניין קביעת הנכות מהתאונה. לעניין קביעת הנכות במסגרת הועדה של משרד הבריאות – הסביר ד"ר גרופר כי מדובר בקביעת נכות למטרות אחרות, בעיקר לצורך זכויות לפרישה, והליך קביעת נכות זו שונה מההליך בו נקבעת נכות לצרכי בית המשפט. הסבר זה מקובל עלי ולא בכדי קביעות ועדות מסוג זה אינן מהוות ראיה לנכות רפואית לצורך דיון בתובענות על פי החוק. בכל מקרה, איני סבורה כי ניתן לומר כי קיימת סתירה מהותית בין הקביעות המצדיקה התערבות בחוות הדעת. קיימת אפשרות סבירה לקבוע כי באותה העת, כתשעה חודשים בלבד לאחר התאונה ולפני גילוי מחלת בעלה, פטירתו, תאונת הדרכים שעבר בנה והפסקת עבודתה, עמדה נכותה הכוללת על 10%, כאשר כלל לא נקבע על ידי ועדה זו מהו חלקה של התאונה בנכות זו ואין להסיק כי מדובר דווקא במחצית מהנכות. סביר להניח דווקא כי מדובר ביותר ממחצית, לאור כך שנראה, מקריאת פרוטוקול הועדה, שלא הוצג בפני אותה ועדה תיעוד הנוגע לעברה של התובעת והרקע שלה וההתייחסות הייתה בעיקר למצבה הנפשי כתוצאה מתאונת הדרכים משנת 2003. הסבריו של ד"ר גרופר מקובלים עלי, חוות דעתו, כאמור, מבוססת על כלל הנתונים הרלוונטיים ועל מומחיותו המקצועית, ואני מקבלת את קביעותיו.

נכותה הרפואית של התובעת, אם כן, עומדת על 16.75%.

הפגיעה התפקודית והפסדי השכר

הראיות

התובעת ציינה בתצהירה כי מאז עלייתה לישראל בשנת 1993 עבדה בעבודות ניקיון. בדצמבר 1995 החלה לעבוד בביה"ח וולפסון כעובדת ניקיון. התובעת ציינה כי הייתה עובדת מסורה וחרוצה. לתצהירה צורפו מספר מסמכים שהעידו על שביעות רצון הממונים עליה מעבודתה ורישומים על היותה עובדת "חרוצה וממושמעת", "יוזמת", "בעלת נכונות להשקיע" (נספחים יד, טז, יז לתצהיר התובעת). ביוני 1999 ניתנה לה קביעות בעבודה לאחר שנמצאה כשירה בריאותית והומלץ על מתן קביעות. בפברואר 2000 נסעה לארה"ב לרגל נישואי בנה ואושרה לה חופשה ללא תשלום. ביום 20.3.00, בעת ששהתה בארה"ב, נפגעה בתאונת דרכים בעיקר בברך שמאל ונגרם לה קרע חלקי ברצועה הצולבת הקדמית. היא אושפזה בבי"ח בארה"ב. בסופו של דבר לא נותרה לה נכות עקב תאונה זו אך עקב מצבה הרפואי נאלצה לדחות שובה לישראל. ביום 16.11.00 דנה ועדה רפואית של משרד הבריאות במצבה. התובעת עצמה מסרה לועדה כי היא יכולה להמשיך לעבוד בתפקידה מבחינה בריאותית. נרשם כי היא אינה מתלוננת על כאבים ברגליים ובעמוד השדרה. הועדה בדקה את התובעת וקבעה כי היא יכולה לחזור לעבוד בתפקידה ללא הגבלות (נספח כ לתצהיר התובעת). היא חזרה לעבודתה ללא הגבלות וחלקיות משרתה אף הועלתה ל- 0.75 משרה במקום 0.5 משרה (נספח כא לתצהיר התובעת). באוקטובר 2001 הועלתה בדרגה, דרגה אישית על פי המלצת הממונה (נספח כב לתצהיר התובעת). בפברואר 2003 חלה בנה השני השוהה בארה"ב ואושפז בבית חולים. התובעת ציינה בתצהירה כי בקשה מהממונה עליה חופשה על מנת לסעוד את בנה. כאשר הגיעה לארה"ב התברר לה כי מצבו של בנה קשה. היא התקשרה למקום עבודתה ובקשה להאריך את חופשתה. היא נענתה בסרוב וחזרה לעבודה באיחור של מספר ימים. בתיקה האישי מצוי מכתב שנרשם לתובעת ביום 29.3.03 על ידי המנהל האדמיניסטרטיבי של ביה"ח, בעקבות מזכר של הגב' שגיא מירי ממחלקת המשק, כי חופשתה אושרה רק עד יום 28.4.03, כי החל מיום 29.4.03 היא נעדרת ללא רשות וכי אם לא תחזור לעבודה עד ליום 15.5.03 יראו בה כמי שהתפטרה משירות המדינה. היא חזרה לעבודה ביום 18.5.05 (כך עולה ממסמכים בתיקה האישי).

ביוני 2003 ארעה התאונה נשוא התובענה. לאחר התאונה התקשתה, לטענתה, לחזור לעבוד וקשיים אלו נתקלו בחוסר אמון מהממונים עליה. כאשר החלו צמצומים בכוח אדם הומלץ על פיטוריה. במסמך מיום 30.9.03 נרשם על ידי הגב' תקווה מתתיהו כי מדובר ב"עובדת שנכנסה לקביעות לא מזמן ומנצלת זאת לרעה" (נספח כג לתצהיר התובעת). ביום 29.10.03 הוזמנה לשימוע. בטופס ההזמנה נרשם כי שמה נכלל ברשימת העובדים המיועדים לפיטורין רוחביים שכן ביטול משרתה אותר במכלול משרות ביה"ח כפגיעה המינימלית בארגון וכן כי "הנך נעדרת לאחרונה לעיתים קרובות מדי, כ"כ לאחרונה יצאת לחל"ת ולא חזרת במועד" (נספח כד לתצהיר התובעת). ביום 1.10.03 נרשם מזכר ובו שמה של התובעת כמי שמועמדת לפיטורין, ועל גבי המזכר נרשם: "פיטורין לא יושמו מאחר ועובדת חולה".

ביום 27.1.04 נבדקה על ידי ועדה רפואית מחוזית של משרד הבריאות. בפני הועדה הוצג התיעוד המתייחס לתאונה נשוא התובענה. התובעת ציינה בפני הועדה כי היא יכולה לחזור לעבודתה התקנית, אך קשה לה לעבוד בעבודות פיזיות. מסקנת הועדה הייתה כי "יש סיבה רפואית מספקת להפסקת עבודתה התקנית ובכל תפקיד בשירות המדינה". נקבעה לה דרגת נכות בת 59.5% לצרכי גמלאות, הוחלט כי תוזמן לוועדה בהשתתפות רופא פסיכיאטר ואושרה חופשת מחלה עד קבלת תוצאות הועדה (נספח כו לתצהיר התובעת). ביום 29.3.04 נבדקה התובעת שוב בוועדה רפואית מחוזית, היא הועדה בה השתתף גם ד"ר גרופר. בפני הועדה הוצגו המסמכים הרלוונטיים לתאונה נשוא התובענה ונקבע כי התובעת סובלת מתגובה הסתגלותית עם מרכיבים פוסט – טראומטיים. דרגת נכותה הפסיכיאטרית לצרכי גמלאות הועמדה על 10% ודרגת נכותה הכוללת לצרכי גמלאות על 64%. ביום 13.5.04 קבע רופא שרות המדינה, בהסתמך על קביעות הועדות הרפואיות המחוזיות, כי קיימות סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתה בשירות המדינה בתפקידה התקני ובכל תפקיד בשירות המדינה. נקבעה לה דרגת נכות בת 64% לצרכי גמלאות (נספח כו לתצהיר התובעת). התובעת, באמצעות בא כוחה, ערערה במכתב מיום 29.7.04, על החלטת הועדה הרפואית ובקשה כי תבחן האפשרות למצוא לה תפקיד אחר בשירות הציבורי, גם בהתחשב במגבלותיה, נוכח היותה עולה חדשה, מפרנסת יחידה במשפחה ובעלת חובות משכנתא גבוהים. ביום 3.2.05 נערכה פגישה לעניין המשך אפשרות העסקת התובעת בין התובעת ובא כוחה ובין נציגי ביה"ח. התובעת בקשה להיות משובצת בתפקיד אחר. בקשה זו לא נענתה והוחלט על פיטוריה ופרישתה לפנסיה מוקדמת (נספח כז לתצהיר התובעת). התובעת פרשה לגמלאות ביום 31.3.05 והיא מקבלת גמלאות החל מחודש אפריל 2005 בשיעור 39.2% מהמשכורת הקובעת.

התובעת טוענת כי בנוסף לעבודתה בבית החולים עבדה החל משנת 2001 בעבודות ניקיון באופן פרטי אצל מר שמען חזן ורעייתו המנוחה, בין פעם לפעמיים בשבוע, כל פעם ארבע שעות, תמורת 150 ₪ בכל פעם, עד פגיעתה בתאונה. אשתו של מר חזן נפטרה בשנת 2004 לערך. בשנת 2008 ולאחר פטירת בעלה התהדקו יחסיה של התובעת עם מר חזן והם עברו להתגורר יחדיו. בתצהירה טענה כי היא אינה מסוגלת לבצע את עבודות הבית ומר חזן מעסיק עוזרת בית שבאה פעמיים בשבוע, ארבע שעות בכל פעם. מר חזן מבשל בבית, עושה כביסה ותולה אותה, כאשר העוזרת אינה עושה זאת.

בחקירתה ציינה התובעת כי "אני עבדתי כמו חמור, אני עבדתי מהבוקר עד הלילה, שעות נוספות אני עבדתי, הרבה..." (עמ' 45 שורות 23-24). היא נשאלה אם ניסתה לחפש עבודה לאחר פרישתה לגמלאות והשיבה בשלילה: "אני כבר לא יכולה לעבוד" (עמ' 49 שורות 21 ואילך). היא נשאלה מדוע נסעה לחו"ל מספר ימים לאחר התאונה והשיבה כי נסעה למומחה לטיפול בצמחי מרפא בטשקנט שהומלץ על ידי חברתה (עמ' 52 שורות 18-21). לאחר מכן נסעה שוב לכלתה ונכדתה שעברה תאונה (עמ' 53 שורות 1-4). את הטיסות לחו"ל מממנים ילדיה (שם, שורה 20).